<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן ו'</h1>
<h2>דף צז.</h2>
ובכמה יתערב דבר האיסור ויאבד בעוצם מיעוטו. יש דבר ששערו חכמים בששים. ויש במאה. ויש במאתים. ויש בתתק"ס חלקים כנגד האיסור כגון בריה. ויש אוסר תערובתו בכל שהוא ההיתר. ויש בטל ברוב. ויש אוסר בריחו ויש בטל בנ"ט והוא כעין כחל ויש שאין אוסר בפליטתו לעולם אלא כל זמן שמכירו זורקו ואוכל השאר. כגון גיד הנשה.
כתב אחד מן המחברים מנין השיעורין י"ד ואלו מנינם. משהו. נותן טעם. כשעורה. כעדשה. כזית. כגריס. ככותבת. מביצה. כגרוגרת. רביעית. ששים. מאה. מאתים. אלף. וכתב הבעל האשכול ז"ל המחבר האריך בפירושן ואני אקצר. השיעור הראשון הם טבל ויין נסך וע"ז ובשר בחלב במינן במשהו. וחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו דגזור בזמנו שלא במינו אטו מינו. השני כדאמר רבא [חולין צ"ז ע"א] [אמור רבנן בטעמא] אמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין ושאינו מינו דהיתרא כגון קדרה שבשל בה תרומה ובשל בה חולין בנותן טעם. דאיסור כגון בשר בחלב טעים ליה קפילא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין ושאינו מינו דליכא קפילא בששים. השלישי שעורה [אהלות פ"ב מ"ג] לעצם כשעורה מן המת שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ושעורה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. הרביעי כעדשה מן השרץ מטמא ושיערו חכמים טומאת שרץ כעדשה לפי שהחומט שהוא משמונה שרצים ותחלת ברייתו בכעדשה כך מפורש בסוף הכל חייבין בראיה. [חגיגה י"א ע"א] ובנגעים (מאיה) [מחיה] בכעדשה. ומקום עדשה ד' שערות ומקום הגריס ט' עדשות נמצא ל"ו שערות וכן בעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית. החמישי כזית לכל איסורין שבתורה רוב שעוריהן כזית כדאמרינן [ברכות מ"א ע"ב] ארץ שכל שיעוריה כזיתים כגון דם וחלב ונותר ופגול ונבלה והרבה כאלה וכזית מן התרומה וכזית מן המת במגע ומשא ואהל. הששי הוא כגריס לענין נגעים כדתנן [נגעים פ"י מ"א] גופה של בהרת כגריס (הקל) [הקלקי] מרובע ומקום הגריס תשע עדשות. השביעי [יומא פ' ע"ב] ככותבת ליום הכיפורים. השמיני [יומא פ' ע"א] הוא כביצה לענין לטמא טומאת אוכלין. התשיעי [שבת ע"ו ע"ב] כגרוגרת להוצאת שבת. העשירי [שם] רביעית לענין שבת. ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית ורביעית דם מן המת [אהלות פ"ב מ"ב] וחמש סומקתא וחמש חוורתא. [נזיר ל"ח ע"א]. האחד עשר בששים כדאמרינן [חולין צ"ז ע"ב] גיד בששים כחל בששים ביצה בששים וכי הא דאמרינן אמור רבנן בששים מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין ושאינו מינו דליכא קפילא ארמאה בששים. השנים עשר הוא מאה לתרומה [ערלה פ"ב מ"א] גדולה ולתרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי וחלה ובכורים. [ערלה פ"ב מ"א] והא דאמרינן [חולין צ"ט ע"א] אין בו להעלות באחד ומאה אלא במאי לאו בששים לא במאה. השלשה עשר הוא מאתים לערלה ולכלאי הכרם [ערלה פ"ב מ"א] ולציר של דג טמא שהוא רביעית בסאתים שהוא קרוב למאתים שסאתים הוא [קצ"ב] רביעיות. הארבעה עשר הוא אלף להקדש [זבחים ע"א ע"א] לא בטיל וכגון ביצה שנולדה ביום טוב [ביצה ג' ע"ב] דאסור לאכילה עד מוצאי י"ט כדאמרינן נתערבה באלף כולן אסורות דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל כל אלה דברי המחבר וחשב ושייר. והא איכא מלא לוגמיו [יומא פ' ע"א] והמקדש אם טעם מלא לוגמיו [פסחים ק"ז ע"א] (ולאסור גרוגרת) [וחסרון גרגרת] כאיסר האיטלקי [חולין נ"ד ע"א]. ומלא מקדח [כלים פי"ז מי"ב] וכסלע [הנרונית] ומלא תרווד [אהלות פ"ב מ"א] רקב ושבע מדות [של לח] שהיו במקדש הין וחצי הן [ושלישית ההין] ורביעית ההין. ולוג וחצי לוג ורביעית הלוג [מנחות פ"ז ע"ב] עד כאן לשונו. ובשאלה לרב שרירא ז"ל לפרש להם אם יש משקל לגרוגרת ולזית ולכותבת ושאר שיעורין במשקל כספים. והשיב הוו יודעין שאין לאלו השיעורין משקל בכסף לא במשנה ולא בתלמוד כל עיקר והאי דקצת רבנן דשערו לפי דעתם ביצה ולא שערו כזית ככותבת כגרוגרת משום דביצה תלויין בה מילי דנפישי קב וסאה ועומר. ואיפק כולהן בביצה ולפי כך שערוה לפי דעתן אבל הני שיעורין שבקי לפי דעתו של רואה כר' יוסי עכ"ל.
<h2>דף צח:</h2>
דבר אסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם ומין במינו (שאיפשר) [שאי אפשר] לעמוד על טעמו יבטל ברוב. כיצד חלב כליות שנפל לתוך הגריסין [ונמוח הכל טועמין את הגריסין] אם לא נמצא בהן טעם חלב [הרי אלו מותרין] [ואם נמצא בהם טעם חלב] והיה בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה. נמצא בהן טעמו ולא ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים. כיצד הוא ממשו מהחלב כזית בכדי ג' ביצים מתערובת אם אכל מן הגריסין כג' ביצים הואיל ויש בו כזית מהחלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו אכל. אבל פחות מג' ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. ואם לא היה בתערובת כזית בכל ג' ביצים ואע"פ שיש בהן טעם חלב ואכל כל הקדירה אינו לוקה אלא מכת מרדות.
נפל חלב כליות לחלב אליה ונמוח הכל אם היה חלב האליה בשנים בחלב הכליות הכל מותר. ואפילו חתיכת נבלה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה הכל מותר מדברי תורה אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האיסור מעוצם מיעוטו ולא יהיה הדבר חשוב שעינו עומדת.
